Hit enter after type your search item

מימוש של אב: החדש "Birds & The Bee's" שיחה להורים ב-2016

/
/
/
83 Views

ישבתי והקלדתי את זה ביום האב, 2016. תאמין לי; זה לא היה מתוכנן או אמור להיות בעל משמעות להיום, למרות שיש לכך.

לפני שבוע, 12 ביוני 2016, התעוררתי כאילו זה היה בוקר ראשון טיפוסי. אשתי, בני ואני היינו מתכוננים ויוצאים לטקס הכנסייה בשעה 11:00 בבוקר. כשהתהפך, אשתי אמרה בשקט. "ראית על הירי?" מצמצתי וניסיתי לאמץ את הכיוון שלי מהתעוררות. "לא," מלמלתי והשפלתי את מבטי אל הטלפון שלי. התחלתי לגלול, ולגלול, ועדיין לגלול כשכל אפליקציית חדשות בטלפון שלי שלחה התראות מוקדם בבוקר. כל מה שראיתי זה מילים, והבטן שלי הרגישה כאילו אני יכול להקיא. "ירי", יותר מ-30 הרוגים,"42 הרוגים, 36 פצועים,"מועדון הומוסקסואלים," ואני עצרתי והקשתי את הטלפון שלי.

למרות שאני נרקומן חדשותי, עשיתי משהו שאף אחד שמכיר אותי לא יאמין. העברתי את הטלפון שלי, התחלתי להתלבש לכנסייה, והעמסתי כדי לצאת. לא הסתכלתי בכתבה אחת, לא הלכתי לאחת ולא פתחתי את החדשות. שום דבר.

פיזית, לא יכולתי לרצות את עצמי להסתכל במאמר חדשות אחד או להפעיל תחנת חדשות כלשהי. לא יכולתי לקרוא מאמר נוסף שמתאר ומסביר את הירי ההמוני האמריקאי ה"חדש". "תמונת שער" שלי בפייסבוק עדיין מוגדרת ל"מספיק" לזכר הירי בסן ברנרדינו למען השם.

רק כשנסעתי הביתה מהכנסייה 3 שעות לאחר מכן הבטתי למטה וראיתי בטלפון שלי כתוב "50 הרוגים, 51 פצועים באורלנדו". הלב שלי כאב כמו שלא כאב מעולם.

הבטתי בחזרה אל הבן שלי, צופה במכוניות חולפות ורוקד לצלילי המוזיקה המתנגנת ברדיו. נאנחתי ואשתי, שנהגה, שאלה מה לא בסדר. מלמלתי, "50 הרוגים, 51 פצועים". אבל, זה מה שקרה אחר כך שהכה הביתה. אשתי, הסתכלה במראה הביקורת והחלה לאיית: "הירי ההמוני באורלנדו?" ואני הנהנתי. הסתכלתי על הבן שלי, בן שלוש וחכם כמו שוט.

למרות שיש לי ספר 95% מוכן לפרסום, ובלוג שלא העליתי בו למעלה משבוע, מיום ראשון שעבר ועד יום ראשון הזה, לא כתבתי מילה אחת. לא עם עט ונייר, בטלפון שלי או במקלדת,

למה? פיזית לא יכולתי להביא את עצמי לזה. את המילים שרציתי לכתוב, לא יכולתי להעלות באוב ולצאת החוצה. המילים שהייתי צריך הודחקו הרבה מתחת להרבה רגשות, מחשבות, שאלות ומשפטים מסתחררים.

זה לא היה הבנה פורצת דרך, אבל זה היה בשבילי. הבנתי כשישבתי עם אשתי באיות "ירי המונים", של מציאות של המדינה שבה אני חי. אני לא מתעלמת או מדבר רעה על הבית שלי, לא בשום פנים ואופן, אבל זה היה משהו שמעולם לא דמיינתי כשגדלתי. אצטרך להכין את עצמי לקראת. זה היה משהו שמעולם לא ציפיתי שיידרש מאבהות בשנת 2016 בארצות הברית של אמריקה.

כשגדלתי, ה"שיחה" הכי גדולה שהייתה לי הייתה עם אבא שלי ברד ריבר, ניו מקסיקו, המשקיף על נחל קטן שבו הוא הסביר את, הו אתה יודע, "הציפורים והדבורים". אבל כשנסעתי הביתה לפני שבוע, הבנתי שאעשה עוד "שיחה" אחת שאבי לא היה צריך לעשות איתי. "ירי המוני."

התחלתי לחשוב יותר ולתהות. "אני ממציאה את זה?" ואז הבנתי, אני לא. בכלל לא. זו הייתה שיחה שאצטרך לנהל מתישהו, אחרת יהיו יותר בלבול ופאניקה בהמשך הדרך. כי בכל אחת מה"דיבורים" האלה מדובר על הפחתת ההלם, הסבר נכון של הנושא כדי להפחית את העומס, והפיכתו ל"נורמלי" למרות שזה יותר יוצא דופן.

איך הופכים את ה"דיבור" של הציפורים והדבורים לנושא של "ירי המונים?"

למרות שאבי קיבל את המשימה המרתיעה להסביר סקס לבנו בצורה שהגיונית, הסביר איך זה עובד וענה על כל שאלה שעלולה להתעורר (אגב, עשית אבא מדהים). הבנתי שקיבלתי עוד "שיחה" אחת שתצטרך לקיים. אני אצטרך להבין איזה גיל הוא "הולם" כדי להסביר איך במדינה שלנו כל כמה זמן אחד, או אולי שניים, אנשים יקבלו רובים גדולים ויהרגו הרבה אנשים.

סלח לי?

בלי להעליב, אבל אם תשאלו אותי זה הסוף המחורבן של העסקה, אבל, לאלו שמגרדים בראשם ותוהים אם עליתי על משהו, ברוכים הבאים לשנת 2016. אני מבטיח שאני לא האדם היחיד בגילי עם אותה הבנה שקודם כל היינו צריכים להסביר לילדינו על "ירי בבית ספר", ולאחר מכן "ירי בתיאטרון", ועכשיו התקדמנו רק ל"ירי המונים". בלי חרוז או סיבה. יכול להיות ביום, או בלילה. מועדון הומוסקסואלים, או בית חולים לאנשים פחות טובים. אין היגיון או דגלים אדומים. אבל, דע שזה יקרה אלא אם כן יתרחשו שינויים משמעותיים. מְצִיאוּת? אני אגיד את זה שוב: ברוכים הבאים לשנת 2016.

איזה גיל? באיזה גיל אני מושיב את בני ומתחיל להסביר את הנושא הזה ולבנות נוף מוסרי פיקטיבי? נכנסים לעומק ומנסים להסביר שחלק מהאנשים מאוד מבולבלים. ומסביר בדיוק איך האנשים האלה יכולים להרוג מספר כה גדול של אנשים. עכשיו, החלק הזה נעשה, והוא מוסבר. אבל, החלק הכי קשה? שאלות המשך. שאלות שמוח צעיר, תוסס, סקרני יעלה על הדעת, שלרוב אני לא יכול להיות "מוכן" או מוכן.

"למה הם עושים את זה?"

"למה מישהו לא עוצר אותם?"

"איך הם משיגים אקדח לעשות את זה?"

"מישהו לא יכול למכור להם את האקדח הזה?"

"איפה יהיה הבא?"

"הם הרגו ילדים?"

"האם הם הרגו אמהות ואבות?"

"הם הרגו סבא וסבתא?"

"יש לנו אקדח?"

"למה אנשים צריכים רובים?"

תאמין לי, זו רשימה קטנה והיא רק קצה הקרחון של שאלות "אפשריות". ולמען האמת, אין לי שמץ של מושג איך לענות על אחת מהשאלות האלה. אני אפילו לא אתיימר לזה. למה?

כי אני לא יכול לענות עליהם בעצמי.

אני יודע איך אני אשמח לענות להם, אבל זו לא המדינה שבה אנחנו חיים מרחוק. זה צריך להיות מאוד ברור, אבל זה לא. לפחות, הבהרנו את זה לא ברור. אנחנו, כאמריקאים, הפכנו את זה ליותר קשה ממה שזה צריך להיות.

אני לא אצמץ על שליפת עובדות, סטטיסטיקות ורטוריקה שתוכל למצוא במאות אלפי מקומות ישירות לאחר ירי המוני. אבל, אני משאיר אותך עם שאלה שאני מקווה שתדרבן בך קצת זרע.

האם אנחנו רוצים להמשיך ולצמיח מדינה שב-2016 אב לילד בן שלוש צריך להחליט ולהבין באיזה גיל "מתאים" להסביר מה זה "ירי המונים"? שאין "בקרת נשק", ומה עליו לעשות אם חלילה נקלע למצב ירי אקטיבי?

היום זה לא להיות "דרמטי" או בדרך כלשהי "תגובת יתר". לא. זה להיות הורה מעורב, מיודע ולהכין את ילדך למה שמחכה לו מחוץ לדלת הכניסה שלו.

אולי… רק אולי… די סוף סוף מספיק? בוא נעשה משהו לגבי רובים. אף אחד לא צריך אקדח שיכול להרוג 50 אנשים בפחות מחמש דקות. זה לא "נכון"; זה טירוף.



Source by Matthew J Steadman

Leave a Comment

האימייל לא יוצג באתר.

This div height required for enabling the sticky sidebar
Copyright at 2022. www.emptywrapper.com All Rights Reserved